If you know the enemy"
  ,and know yourself
you need not fear
the result
"...of a hundred battles
Sun Tzu
 מה עובר בנפשם של שופטי מעצרים הניזונים ממידע חסוי של המשטרה, וכיצד יכול הסנגור להטות את הקשב האינטואיטיבי של השופט גם לצד שלו..
מהפכה שיפוטית 
בטרם אתייחס לסוגיה המורכבת שעניינה "מעצר לצורך חקירה", לרבות התהליכים הפסיכולוגיים אותם עובר בית המשפט, חשוב להקדים ולומר כי רוב רובם של השופטים באים חדורי כוונה לעשות צדק, מתוך רצון כן ואמתי לבחון בקפידה את חומר החקירה ומתוך אמונה מוחלטת כי מעשיהם והחלטותיהם בדין הם.
רבים מחברי למקצוע סבורים כי בדיוני המעצר קצרה ידו של הסנגור מלהושיע, וכי סופו של דיון המעצר חתום וידוע מראש - שליחת החשוד למעצר הינה בבחינת עובדה מוגמרת ללא קשר לטיב הטיעונים ועוצמת החשדות המוצגים על ידי המשטרה. אני בהחלט יכול להבין טענה זו ואף להתחבר להגיון שבבסיסה. אולם באופן אישי אני סבור שיש לחלוק עליה.
ראשית אתייחס לניסיון לקעקע את אמינות הראיות המוצגות על ידי המשטרה, לעתים אף תוך הצגת טענות ועובדות סותרות. ואז מגיע הרגע הטעון ברגש שבו מתארים את סבלו של העצור ואת הנזק העצום שנגרם לו. למרבה הצער אכן זו האמת לאמיתה. האם טיעונים אלו אכן יש בכוחם להשפיע על הגורם שיפוטי ועל החלטותיו?
תחילה חשוב להבין מיהו הגורם השיפוטי, ומה עובר בראשו.

אי ודאות
שופט שדן בתיק מעצר שרוי למעשה במצב של אי ודאות. אין בידיו את מכלול הנתונים לקבלת החלטה מבוססת, לכן כל הכרעה אליה יגיע נסמכת על סבירות שדבר מה הנטען אכן התרחש. במצב כזה, המטרה האופטימלית היא להגיע להחלטה הנכונה ביותר בנסיבות המוגבלות, היינו החלטה הקרובה ביותר למציאות. שורש הבעיה טמון באופיו של דיון מעצר במצב של אי ודאות.
עניין זה מקבל משנה תוקף כשקיים ערפל כבד של חוסר ודאות כגון: ראיות סותרות, מחלוקות בין הצדדים, פערים בין החשדות הנטענים לבין הראיות בפועל, וחשוב מכך הסקת מסקנות נמהרת על ידי הגוף החוקר כבר בשלב ראשוני. במצבים כאלו, טבע האדם ובכלל זה שופטים, נוטה לפעול מתוך "תחושות בטן" אינטואיטיביות, דבר המוביל לטעויות שיפוט חמורות ולקביעות עובדתיות חסרות כל שחר, ובסופו של דבר להחלטה על הארכת תקופת המעצר.
בשפה הפסיכולוגית, טעויות אלו נקראות "הטיות חשיבה שיטתיות" או "היריסטיקות", ובשפה פשוטה יותר: אינטואיציה או תחושת בטן. בניגוד מוחלט לצורת החשיבה "הרגילה" שלנו, שהינה מעמיקה ואיטית, מבוססת על כללים רציונאליים, ונשענת על חוקי הלוגיקה ולכן מסייעת בקבלת החלטות שקולות, אינטואיציה היא מחשבה בלתי נשלטת, בלתי רצונית ואף אינה מודעת. היא מתרחשת במהירות של הבזק האור, מטה את שיקול דעתנו לכיוונים בלתי צפויים ולעתים מנוגדים להגיון בריא, ואף משפיעה על התנהגותנו. לפני עשרות שנים, החוקרים טברסקי וכהנמן, חתני פרס נובל, הראו כי אותן "תחושת בטן" נוצרות בתנאים מסוימים שזהים בקרב כל אדם. החוקרים גם הראו שניתן לתפעל את התנאים הללו, ולגרום לאנשים להתעלם מעובדות רלוונטיות – רמז לבאות.
ידוע שתפקידה המוצהר של המשטרה בחקירה הינו "חשיפת האמת", ואולם אין צורך להיות מומחה גדול בחקירות או משפטן על, כדי להבין שבפועל ולמצער, המשטרה רואה את תפקידה בשונה לחלוטין מהגדרה זו. המשטרה פועלת בחקירות מתוך רצון ומוטיבציה לחזק את הראיות על מנת שאלו יספיקו כדי להביא לדין את החשוד, אם אפשר גם תוך הארכת מעצרו. כל חוקר משטרתי יודע שהעמדת החשוד לדין בסופו של תהליך ומעצרו תוך כדי התהליך תיחשב עבורו להצלחה, ואילו שחרור העצור כמו גם סגירת התיק יחשבו לכישלון.

גיוס לחקירה
בהליך מעצר מתבצעים למעשה מספר תהליכים פסיכולוגיים במוחו של השופט שעליהם עלינו לתת את הדעת:
א. מולי (השופט) עומד גורם מקצועי ומיומן, חוקרים מעולים נחושים ללא סייג שמציגים (בכתב ובע"פ) את הראיות שלדעתם מצביעות על חשדות מבוססים כנגד החשוד.
ב. אני (השופט) שותף סוד להתהוות החקירה, לפרטים החסויים מענייני הציבור, סוג של "מגויס" להצלחת החקירה.

השופט לא מכיר את כל פרטי החקירה, לעתים נדירות נחשף לכל החומר ובעצם מוזן בחומרים אותם החליטו גורמי החקירה להציג בפניו. כלומר, וכפי שציינתי לעיל שרוי למעשה במצב של אי-ודאות ולעתים קרובות בלבול ואי בקיאות בכלל חומרי החקירה.

הערה: אינני חושב ששופטים יכולים לקרוא כל מסמך בתיק החקירה בשלב המעצר, אבל חשוב שנציין את העובדות כפי שהן.
לאחר שהבנו את משמעות המושג "הטיית חשיבה", לאחר שהבנו את שעובר במוחו של השופט הדן בתיק המעצרים, עולות השאלות הבאות: האם "הטיית החשיבה" אינה מובילה בהכרח להטיה ועיוות דין? האם שופט מצוי מעל למכשולים האנושיים הללו העומדים בפניו?
שלא לדבר על ההתנהלות הקלוקלת אותה יש למגר של "פגישות לשכה" אישיות EX PARTE עם החוקרים בתיק, האם לא ראוי ורצוי שבית המשפט ינהג אחרת מההתנהלות המקובלת אותה אנו חווים כמנהג יום יומי?

חשיפה למידע
מה בכוחו של סנגור החשוד לעשות בנסיבות המפורטות לעיל, ומהם הכלים העומדים לרשותו על מנת להתגבר על המכשולים האובייקטיביים והסובייקטיביים בדיוני המעצר:
ודאו שבית המשפט מכיר את חומר החקירה באופן יסודי במהלך הדיון:
החשיבות האסטרטגית של פרקליט במקרה שכזה, הינה לבצע מול בית המשפט "עבודת היכרות" עם חומרי החקירה בתיק. היינו, לפרוס את שרשרת האירועים שקדמו ואלו המתרחשות תוך כדי חקירה נגדית של נציג המשטרה. יש להפנות את בית המשפט לעדויות, מסמכים, ראיות שקיימות או אמורות להימצא בתיק. יש להקפיד שתינתנה תשובות ברורות בכתב של נציג המשטרה לבית המשפט. השאלות לחוקרים כמו גם התשובות שרובן חסויות מעיניו של הסנגור יגרמו לשופט להתעמק בחומרי החקירה. התעקשות על מראה מקום מדויק, הפניה לעדויות ולראיות, על ידי החוקר והכל בכתב ובאופן מתודולוגי.
ההסתמכות על בית המשפט שקרא והבין את כלל חומרי החקירה אינה מציאותית, וכך גם ההסתמכות על בית המשפט שהבין את מהלכי החקירה כמו גם את האינטרסים שעומדים מאחוריה אינה ריאלית.
לכן, התנהלות שכזאת מצריכה סבלנות, התמדה, עבודה בתהליכים מסודרים, כמו גם את היכולת לקרוא בין השורות, יכולת למידה מהירה של המצב העובדתי, הן מפי החשוד, הן ממה שנאמר בבית המשפט וכמובן הסתמכות על קבלת עדכונים שוטפים מהתקשורת, שלרוב מכירה את הפרטים בתיק החקירה (לא כאן המקום להיכנס לשאלה מי הגורם האחראי להדלפת החומרים).

הערה: ליווי חשוד בחקירה, שמירה על קשר רצוף עימו, נוכחות מתמדת בסמוך לחדרי החקירה יכולה לסייע משמעותית בלימוד המצב העובדתי ולהעלות משמעותית את והיכולת לפענח כבר בשלב המוקדם, מהן הראיות ומהם האינטרסים החבויים של גופי החקירה בתיק.

הגיוס להגנה
הליך המעצר – הדרך להתגבר עם ההטיות שציינתי לעיל:
כאמור, ברגע של הכרה שורשית ומובנית, כי בית המשפט מצוי (על פי חוק) בקשר הדוק עם גורמי החקירה, ובכך משויך שלא מרצונו כחלק מקבוצה מצומצמת של שותפי סוד, ובעצם שלא מרצונו (הטיית העיגון) נסמך על עוגנים בעייתיים ואינטואיטיביים, כך מתוך הבנת הבעיה על פיה עובדת השיטה כיום, מצוי אף הפתרון.
מחקרים הוכיחו, כי עצם הצבת מראה בפני בית המשפט להטיות המובנות בהן הוא שקוע, תוך מתן דוגמאות לאותו "חיבוק דב" אליו הוא נכנס לעיתים קרובות בחוסר מודעות, יכולים להביא לסוג של "התעוררות" שבסופה יינתן משקל לשיקולים אחרים לטובת החשוד ולאו דווקא ל"הצלחת החקירה", או קבלת הגרסאות המוצעות על ידי צד אחד שכאמור רואה לנגד עינו את הצלחת החקירה בדרך העמדת החשוד לדין תוך הארכת ימי המעצר בעניינו.

כמו באמריקה
משפט השוואתי בינינו לבין החוק בארה"ב: שם נקבע מפורשות כי לא תתאפשר, אלא במקרים חריגים, כל גישה במעמד צד אחד בלשכתו של השופט, שלא לדבר על התדיינות. האמור חל הן על פרקליטים והן על גופי חקירה. הגיע הזמן שהמחוקק הישראלי ייתן דעתו בעניין זה ויסדיר את שאלת ההתנהלות במעמד צד אחד וכיצד ראוי שהיא תיעשה על מנת למנוע קשר ישיר ופסול בין השופט לבין גורמי החקירה, קשר המוביל בהכרח לקבלת החלטות מוטות לרעת הנחקרים, או לשיחות וואטסאפ בלתי נתפסות מהסוג שנחשפנו אליו רק לאחרונה.

בהליך מעצר מתבצעים למעשה מספר תהליכים פסיכולוגיים במוחו של השופט: 
א. מולי (השופט) עומד גורם מקצועי ומיומן, חוקרים מעולים נחושים ללא סייג שמציגים (בכתב ובע"פ) את הראיות שלדעתם מצביעות על חשדות מבוססים כנגד החשוד.
ב. אני (השופט) שותף סוד להתהוות החקירה, לפרטים החסויים מענייני הציבור, סוג של "מגויס" להצלחת החקירה.
השופט לא מכיר את כל פרטי החקירה, לעתים נדירות נחשף לכל החומר ובעצם מוזן בחומרים אותם החליטו גורמי החקירה להציג בפניו, שרוי למעשה במצב של אי-ודאות ולעתים קרובות בלבול ואי בקיאות בכלל חומרי החקירה.
החשיבות האסטרטגית של פרקליט במקרה שכזה, הינה לבצע מול בית המשפט "עבודת היכרות" עם חומרי החקירה בתיק. היינו, לפרוס את שרשרת האירועים שקדמו ואלו המתרחשות תוך כדי חקירה נגדית של נציג המשטרה. יש להפנות את בית המשפט לעדויות, מסמכים, ראיות שקיימות או אמורות להימצא בתיק. יש להקפיד שתינתנה תשובות ברורות בכתב של נציג המשטרה לבית המשפט. השאלות לחוקרים כמו גם התשובות שרובן חסויות מעיניו של הסנגור יגרמו לשופט להתעמק בחומרי החקירה. התעקשות על מראה מקום מדויק, הפניה לעדויות ולראיות, על ידי החוקר והכל בכתב ובאופן מתודולוגי.
מעבר לסרגל הכלים